צֵיד יְעֵנִים: הָנַעֲמִית בַּמְקוֹרוֹת הַעִבְרִים  

למעלה: טביעת גליל החותם של אֻרזָנָה, שליט העיר מוּססיר (כ-25 ק"מ צפון-מזרח לנינוה) בעת כיבושה ביד סרגון השני, מחריב שומרון, בשנת 714 לפנה"ס (תמונה: Laufer fig.1). דמות של גיבור מכריע בידיו שתי מפלצות או חיות פרא היתה רגילה בגלילי החותם מימי סרגון ב' והילך, בדומה לחותמי האמפריה האכדית העתיקה שאת שם מיסדה לקח, ונעמיות לא היו בלתי-שכיחות בהם (ראה אצל Bynum IV.3.10). לפניו היתה האיקונוגרפיה הנפוצה גיבור המכריע אותן בנשק, ודוגמה מרהיבה המציגה ציד נעמיות נמצאת בדף זה.


1  "אמר ר' יצחק: עוף טהור נאכל במסורת. נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי, אמר ר' יוחנן, והוא שבקי בהם ובשמותיהם. שאל ר' זירא: רבו חכם או רבו צייד? אם תאמר רבו חכם, וכי בקי הוא בהם. את שמותיהם הוא אמנם מכיר, אבל לא את העופות גופא. אלא הכונה היא לרבו צייד, כדברי ר' יוחנן, שהוא צריך להיות בקי בהם ובשמותיהם." (תלמוד בבלי: חולין סג ע"ב)

2  "וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה, לְמַטָּעֵי כָרֶם; וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה.
וְכָל פְּסִילֶיהָ יֻכַּתּוּ וְכָל אֶתְנַנֶּיהָ יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל עֲצַבֶּיהָ אָשִׂים שְׁמָמָה; כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה, וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ.
עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה, אֵילְכָה שֹׁילָל (שׁוֹלָל) וְעָרוֹם; אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה."
(
מיכה א 6-8)

3  "קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה, קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ.
אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה.
עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי-חָרָה מִנִּי-חֹרֶב.
וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים."
(איוב ל 28-31)

4  "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה, תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה, כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם, נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן, לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי." (ישעיהו מג 20)

5  "חֶרֶב עַל כַּשְׂדִּים, נְאֻם יְהוָה, וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל, וְאֶל שָׂרֶיהָ וְאֶל חֲכָמֶיהָ.
חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ, חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ.
חֶרֶב אֶל סוּסָיו וְאֶל רִכְבּוֹ, וְאֶל כָּל הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ - וְהָיוּ לְנָשִׁים. חֶרֶב אֶל אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ,
חֹרֶב אֶל מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ. כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא, וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ.
לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה, וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדֹר.
כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וְאֶת שְׁכֵנֶיהָ, נְאֻם יְהוָה. לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם."
(ירמיה נ 35-40)

6  "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם." (ויקרא יז 7)

"וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים, לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה." (דברי הימים ב' יא 15)

7  "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ;
וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ.
יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים, בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ.
יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ, אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם;
חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם."
(דברים לב 15-17)

"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם, וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם.
וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם, וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ.
וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים.
וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי, דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם
אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן; וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים."
(תהילים קו 35-38)

8  "אביי מרביא ליה [אמיה] אמרא למיעל בהדיה לבית הכסא. ולרביא ליה גדיא: שעיר בשעיר מיחלף." ("אביי היתה אומנתו מגדלת לו טלה שיכנס אתו לבית הכסא. ושתגדל לו גדי: שעיר בשעיר מתחלף." בבלי: ברכות סב ע"א וראה גם קידושין עב ע"א, סוכה נג ע"א, בבא בתרא כה ע"א)

9  "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה תָּאֳרוֹ? וַתֹּאמֶר: אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ." (שמואל א' כח 13-14)

10 "הירודות והנעמית הרי הן כעוף לכל דבר. והנחש הרי הוא כחיה." (ירושלמי: כלאיים לט ע"א)

11 "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים" (שופטים טו 4)

"יַגִּירֻהוּ עַל-יְדֵי חָרֶב, מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ" (תהילים סג 11)

"הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" (בבלי: אבות ד 15)

12 "אמר רבי יוסי: מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, ולד הוא אלא שיש לו כנפים." (בבלי: נדה כד ע"ב)

"אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית." (בבלי: שבת קנא ע"ב)

13 "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו. אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס (תופס טרפו ברגלים) - טמא. כל שיש לו אצבע יתרה (האצבע הנוטה אחורנית) וזפק (משמש לריכוך הזרעים אצל הניזונים מהם) וקורקבנו נקלף (מעיד על טחינה מרובה בקיבה, אצל אוכלי צמחים) - טהור." (משנה: חולין ג 6)

"אמר אמימר: הלכתא, עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס." ("עוף שיש לו סימן אחד, טהור - ובלבד שאינו דורס." בבלי: חולין סב ע"א)


כלי מביצת נעמית שנמצא בארץ, מן התקופה הכנענית התיכונה (2000-1550 לפנה"ס) מאוסף מוזיאון ראובן ועדית הכט, אוניברסיטת חיפה. (תמונה: Hecht Museum)

14 "תנא ר' ישמעאל: ואת בת היענה, זו ביצת הנעמית." (ירושלמי: שבת י ע"ב)

15 "כלים העשויין מעצמות העוף אינן מקבלין טומאה (אם נגע בהם דבר טמא), חוץ מכלים העשויין מכנף העוזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה: הואיל והן דומין לעצם, מקבלין טומאה ככלי עצם. וקרוב בעיניי שטומאתן מדברי סופרים (ולא מן התורה)." (משנה תורה: כלים א 2 וראה במשנה: כלים יז 14 ובתוספתא: כלים מציעא ז 2)

"וביצת הנעמית כשרה לקדש בה (אשה לנישואין, מאחר והיא בעלת ערך), ואין צריך לומר שהיא כשרה למלא בה ולהזות ממנה (מי חטאת לטיהור הנוגע במת, שהם מי מעין עם אפר פרה אדומה)." (משנה תורה: פרה אדומה ו 4 וראה בתוספתא: פרה ה 6)

16 "ליתי ביעתא דנעמיתא וליקלי וליסבה בשחקי דכיתנא בקייטא ובשחקי דעמר גופנא בסיתוא; ואי לא - ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה; ואי לא - לנקיט שערתא דמשתכחת בכפותא דכודנא חיורא." ("יביא ביצת נעמית וישרפנה, ויכניסנה בבלאי פשתן בקיץ ובבלאי צמר גפן בחורף; ואם לא - יפתח לה חבית יין עבורה; ואם לא - שתחזיק שעורה הנמצאת בגללי פרדה לבנה." בבלי: שבת קי ע"ב)

17 "אמר חזקיה: מנין לביצת טמאה שהיא אסורה מן התורה? שנאמר ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה אלא איזו - זו ביצה טמאה. ודלמא היינו שמייהו? לא סלקא דעתך, דכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר. ולא? והא כתיב אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה? כיענה זו שמתאבלת על בניה. והא כתיב ושכנו שם בנות יענה? כיענה זו ששוכנת עם בניה. והכתיב תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה - ואי סלקא דעתך ביצה, ביצה בת מימר שירה היא? אלא כתיב היענה וכתיב בת היענה ושאני הכא דפסק ספרא לשתי תיבות. ומדפסיק להו ספרא בתרתי תיבות שמע מינה תרי שמות נינהו. אלא מעתה את כדר לעומר דפסק להו ספרא בתרי, הכי נמי דתרתי שמי נינהו? אמרי התם בשתי תיבות פסיק להו בשני שיטין לא פסיק להו, אבל הכא אפילו בשני שיטין נמי פסיק להו."
("אמר חזקיה: מנין לביצת [ציפור] טמאה שהיא אסורה מן התורה? שנאמר: ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה אלא איזו - זו ביצה טמאה.
     ואולי זה שמה [של הציפור, בת היענה]?
     לא יעלה על דעתך, שכתוב: בת עמי לאכזר כיענים במדבר.
     ולא? והרי כתוב: אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה?
     כיענה זו שמתאבלת על בניה.
     והרי כתוב: ושכנו שם בנות יענה?
     כיענה זו ששוכנת עם בניה.
     והכתוב: תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה - ואם תחשוב ביצה, ביצה יכולה לאמר שירה היא? [שכך מהללת חית השדה את הקב"ה] אלא כתוב היענה וכתוב בת היענה ושונה כאן שחילק הספר [את השם] לשתי תיבות.
     אם חילק אותם הספר לשתי תיבות משמע שני שמות הם [בת ויענה].
     אלא אז את כדרלעומר שחילק אותו הספר לשנים (בראשית יד), גם כן שני שמות הם?
     אמרו שם, בשתי תיבות חילקו אותם בשתי שורות לא חילקו אותם. אבל כאן אפילו בשתי שורות גם מחלקים אותם." בבלי: חולין סד ע"ב)

18 "פלא הוא בטבען שכל אשר יאכלו - וזוללות גדולות הן של כל דבר, בלא אבחנה - בולעות הן ומעכלות. אולם שוטות גדולות הן מכל האחרים; כי גבוה ככל שיהה שאר גופן, אם יתחבו ראשן וצוארן לשיח או סבך ויסתירום, יאמינו כי בטוחות הן ואיש לא יכול לראותן.
     שני דברים יש להן לפצות על העמל בצידן ורדיפתן: ביציהן כה גדולות שיש משתמשים בהן בבית ככלים, ונוצותיהן כה יפות שהן משמשות ציציות לפאר נזרי קסדותיהם של חיילים."
פילון, המאה הראשונה לספירה (Pliny X.1)

19 "פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים. ומי שדיא ליה (וכי מטילה היא?) והא כתיב כנף רננים נעלסה. אמר רב אשי: ההוא מוזרתא הואי!" (בבלי: בכורות נז ע"ב)

"טומאת אוכלין כביצה מנלן? אמר רבי אבהו: אמר רבי אלעזר דאמר קרא מכל האכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה - זה ביצת תרנגולת. ואימא גדי? מחוסר שחיטה. ואימא בן פקועה? טעון קריעה. ואימא ביצת בר יוכני? תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. ואימא ביעתא דציפורתא? דזוטר טובא. רבי אבהו דידיה אמר: מכל האכל אשר יאכל, אוכל שאתה אוכלו בבת אחת. ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת." ("טומאת אוכלין - כמות המזון הטמא המטמאת את אוכלה - שיעורה כביצה, מנין לנו? אמר רבי אבהו: אמר רבי אלעזר שאמר המקרא מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל (ויקרא יא 34), היינו אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה - זה ביצת תרנגולת. ואמור גדי? אין לאכלו בלא שחיטה. ואמור גוזל עוף? טעון קריעה של ראשו. ואמור ביצת בר יוכני? תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. ואמור ביצת ציפור? קטנה מדי. רבי אבהו עצמו אמר: מכל האכל אשר יאכל, אוכל שאתה אוכלו בבת אחת. ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת." בבלי: יומא פ ע"א וראה גם סוכה ה ע"ב)

20 "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה, אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ" (איוב לח 31 וראה גם עמוס ה 8, איוב ט 9)

21 "אז כאשר מאון-כסיל הפליאדות תטינה-תברחנה
ואלי-ים העטוף ערפל הן תפולנה-תשקענה,
אף סערות ורוחות מכל המינים תתחוללנה,
אַל ספינותיך אזי בתוך ים אפל-צבע תחזיקה,
אפס זכרה אדמתך לעבדה כאשר צויתיך."
(הסיודוס 619-623)

22 "אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא יא 4)

23 "אם תהרוג נעמית ותשטוף את בטנה, ימצאו בה אבנים שבלעה הציפור ושומרת בזפקה, ומעכלת לאורך זמן; ואבנים אלו עוזרות לעיכול האדם. גידיה אף הם ושומנה, טובים לגידי האדם." (Aelian XIV.7)

24 "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות; אחד על הגויל ואחד על הכתב. שנאמר (ירמיהו לו 27) אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים.
     רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא. בעא לאפנויי, שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה. אמר: השתא איחייבין לי שתי קריעות."
("רבי אבא ורב הונא בר חייא היו יושבים לפני ר' אבא. רצה ר' אבא להיפנות לצרכיו, הוריד את תפילין הראש שלו והניחם על המצע. באה נעמית ורצתה לבלוע אותם. אמר: עכשיו - לו בלעה אותם - הייתי חייב שתי קריעות." בבלי: מועד קטן כו ע"א)

25 "אומרים כי עוף זה אוכל ומעכל ברזל, אולם לא נוכחתי שכך הדבר; כי תכופות הנחתי ברזל לפני מספר נעמיות והן לא רצו לאכלו. הן בלעו בחמדה סלעים ועצמות גדולות ויבשות, ששוברו לחתיכות קטנות." (Albertus Magnus 1648)

26 "זהב מזוקק שהיו מחתכין אותו כזתים וטחים אותו בצק ומאכילין אותן לנעמיות והן מסננות אותן, ויש אומרים שהיו טומנין אותו בזבל שבעה שנים." (ירושלמי: יומא כג ע"א)

27 "וישסף שמואל את אגג וגו' (שמואל א' טו 33) היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות." (ילקוט שמעוני: פרשת כי-תצא רמז תתקלח וראה גם איכה רבה: ג סד, פסיקתא דרב כהנא: ג ו)

     "נעמית" הוא השם בו קוראות המשנה והגמרא ליען, כשמו בשאר השפות השמיות. לאורך השנים, זוהה עוף זה במקרא עם שמות שונים ומשונים: יען, בת-יענה, כנף-רננים וחסידה; כולם כנראה שגויים. ואמנם כבר אמרה הגמרה כי החכמים יודעים את השמות, אך לא את החיות עצמן.1

     השם "בנות יענה" נזכר פעמים מספר במקרא לצד תנים בתיאורי חורבן ושממה, בעיקר בנבואות הקשורות לגלות בבל: מיכה עושה "מספד כתנים ואבל כבנות יענה" על קץ מלכות ישראל במאה השמינית לפנה"ס,2 קינות אליהן מכוון כנראה איוב בהשוותו עצמו לשני היצורים העגומים,3 וישעיה בתארו את חורבן בבל העתיד לבוא, שם אותם בין איי חורבות (יג 19-22, לד 13-15):

"וְהָיְתָה בָבֶל, צְבִי מַמְלָכוֹת, תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה.
לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר, וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם.
וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים, וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם.
וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג, וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ."

"וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים, קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ; וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים, חָצִיר לִבְנוֹת יַעֲנָה.
וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא, אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ.
שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ."

     ישעיה שב ומזכיר תנים עם בנות יענה בלב הישימון בדברו על ישועת השם לעמו בגולה,4 וירמיה חוזר על קטעים מדבריו בנבאו את חורבן בבל במאה הששית לפנה"ס.5
     לפי אחת הדעות, אין בנות היענה בפסוקים אלו אלא שדים ורוחות, וכן כל השמות האחרים בנבואת ישעיה. כך אמנם תורגמו רובם על-ידי השבעים ובוולגטה, ובמגילות הגנוזות נמצא: "ואני משכיל משמיע הוד תפארתו לפחד ולבהלה כל רוחי מלאכי חבלה ורוחות ממזרים שדאים ליליות אחים וציים" (דור 250). רש"י מאידך במאה ה-12 (ובעקבותיו הרד"ק), תרגם לצרפתית ציים: נמיות ואיים: חתולים.


גוף עץ מוזהב של מניפת נוצות נעמית מקבר תות-ענח'-אמון (מלך בין 1333-1323 לפנה"ס), המתאר את המלך הצעיר מכריען בחצים. (תמונות: Chariots and chariotry, Ancient Egyptian Dogs)

     אך אם גם השבעים תרגמו בשלושה מקומות בנות יענה: Seirenes, שדים (ישעיה יג, ירמיה ומיכה), הרי בפעמים האחרות כתבו: Stroutos, נעמיות, וכן פירשו שאר התרגומים בכל המקומות: הירונימוס כתב Strutiones, נעמיות, בוולגטה, התרגומים הארמים: נעימתא, הפשיטתא הסורית: נעמא (רק במיכה: בנת ירורא) וסעדיה גאון: נעאם, בתרגום הראשון לערבית. "בת היענה" נזכרת אף כעוף ברשימת בעלי החיים הטמאים שבספר ויקרא (יא 13-19) ובספר דברים (יד 11-18):

"כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס, וְהָעָזְנִיָּה. וְהָרָאָה, וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ. וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף; וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף, וְהַתִּנְשָׁמֶת. וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה, וְאֶת הַשָּׁלָךְ. וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ, וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף."

     אין בכך כדי לפסול את הסברה שהוצגה לעיל, כי שדים עשוים היטב להיות בני-דמותם של אלילים בדמות חיות. השעירים שבנבואת ישעיה מופיעים מעל שלושים פעם במקרא כתישים צעירים לעולה, אך בדומה לעגל הזהב הם נזכרים גם כאלילים.6 על השם "שדים" עצמו, שנזכר פעמים במקרא בקשר לאלוהי ארץ כנען,7 נאמר במדרש ויקרא רבה (כב 5): "ואין שעירים אלו אלא שדים, שנאמר: ויזבחו לשדים, ואין שדים אלו אלא שעירים". בגמרא, נזכרים בשם שעירים השדים המשרתים את שלמה, כמו גם השדים בבית הכסא.8 אם גם שדים אלו הם רוחות שדרגתם נופלת מדרגת אלים (וכן משמעות השם šēdu באכדית ותרגומי השבעים והוולגטה), הרי שבמקרא נזכרת אף רוח המת בשם אלהים.9
     התנים בתרגום השבעים קרואים אף הם כנעמיות שדים, ובוולגטה: Dracones, דרקונים, כשם שתורגם התנין: Draco. במגילת איכה (ראה להלן), שם מתחלפות שתי מילים אלו בטעות סופרים, הם מניקים גוריהם כיונקים, אך התרגומים הארמים קוראים אותם ירודין, הנזכרים בתלמוד הירושלמי עם הנעמיות כעופות.10 קרוב לודאי שאין לזהות אותם ביונק הקרוי תן בעברית החדשה, שאינו חי במדבר אלא בקרבת ישוב אדם. זה האחרון נקרא אולי במקורות העברים בשם אחד עם השועל, שכמה מתאוריו מתאימים לתן דוקא, החי בחבורות וניזון תכופות בנבלות.11
     התנים עשוים להיות אם כן יונקים, ואולי מקבילה לבנות היענה: עופות או שדים. רבים עורכים אף הקבלה בין בנות היענה לאוחים אצל ישעיה, ומזהים אותן עם העוף הנקרא כך בעברית החדשה כבמספר שפות אירופאיות, בשל צליל קולו. כמו לאוח נתנו גם לדורסי לילה אחרים שמות מתוך אותם פסוקים אפוקליפטים, בשל סברה כי כל היצורים הנזכרים שם, בין עופות ובין שדים, הם בני דמותם של דורסים אלו. כך נקרא בשם השעיר וכן הלילית, כשם השדה המכונפת במסורת חז"ל, בת דמותה של לִלַּ המסופוטמית.12
     חיזוק לזיהוי בת היענה עם האוח מוצאים בהמנותה עם העופות הטמאים, שסימנם העיקרי במשנה ובגמרה הוא הדריסה.13 כשיטה, כוללת הרשימה עופות הניזונים בטרף חי או קרובים לזוהמה (הדוכיפת נמנתה בהם ודאי בשל הריח הרע העולה מקינה). הנעמית לעומתם, מזונה צמחים בעיקר. היא מואשמת אולם בגרגרנות חסרת הבחנה, שאולי די היה בה בכדי לאסרה (על כך בנספח למטה).
     לפי הגמרה, אין בת היענה אלא ביצת היענה, היא הנעמית,14 ובהמנותה בין העופות הטמאים נתלו לקבוע שביצת כל עוף טמא וחלב כל יונק טמא אסורים באכילה. כך ניסח הרמב"ם במאה ה-12 את ההלכה, במשנה תורה (מאכלות אסורות ג 1):

"כל מאכל היוצא מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן, הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה; כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים. שנאמר: ואת בת היענה, זו ביצתה; והוא הדין לכל האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה."

     אם גם נאסרה באכילה, הרי כלים מביצת הנעמית היו מקובלים כנראה ונזכרים בהלכות טומאה וטהרה.15 כלים דומים מוכרים עוד מימי שומר הקדומה, מן הקברים בקיש ובאור כשדים (על נהר הפרת) וכמה מאלו ששוחזרו בשלמותם, בני יותר מארבעת אלפים שנה, שמורים במוזיאון הטבע בשיקאגו ובמוזיאון הבריטי. שימוש אחר בביצת הנעמית נמצא בתלמוד הבבלי, שם היא נזכרת בין התרופות לעקרות אצל אשה.16
     היענה ללא תוספת "בת" לא נזכרת במקרא אלא פעם יחידה, בהקשר דומה לבנות היענה: בין הקינות על חורבן מלכות יהודה שבמגילת איכה (ד 1-4). אף כי לשון הכתיב שונה, תרגמו השבעים, הוולגטה וכל האחרים את המלה לנעמית, וכן הגמרא מביאה פסוק זה לראיה כי השאר כוונתם לביצה.17 על כן נוהגים לקרוא תנים ויענים, בדומה למקומות האחרים:

"אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב; תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי-קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת.
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר.
גַּם-תנין (קרי: תַּנִּים) חָלְצוּ שַׁד, הֵנִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת-עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים (כַּיְעֵנִים) בַּמִּדְבָּר.
דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל-חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם."

     בשל הסכמת התלמוד והתרגומים קבלו כמעט כל החוקרים את הדעה כי יענים הם הנעמיות, וכן נהוג לקראן היום. דור סבור כי הכוונה לשדים אף כאן ואילו טור-סיני באנציקלופדיה המקראית טוען שהמדובר הוא על עם נודד במדבר: ריבוי של יעני מלשון יען, מדבר בערבית. מדרש שמות דומה עשו גם לבנות היענה: בנות המדבר, כתאורן אצל ישעיה. אחרים מפרשים בת יענה מלשון עניה, קול האבלות שמזכיר מיכה (ואולי מתאים הדבר לזכר הנעמית, המשמיע בעת היחום שאגה מחרידה ועגומה). יש אף הגוזרים את השם מן השורש וען בסורית - היות רעבתן.
     שם שלישי יוחס לנעמית בתרגומי המקרא, הוא כנף הרננים אצל איוב (לט 13-18):

"כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה, אִם-אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה.
כִּי-תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ וְעַל-עָפָר תְּחַמֵּם.
וַתִּשְׁכַּח כִּי-רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְדוּשֶׁהָ.
הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא-לָהּ, לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי-פָחַד.
כִּי-הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה וְלֹא-חָלַק לָהּ בַּבִּינָה.
כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא, תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ."

     אף כי השבעים תרגמו כנף-רננים באופן מילולי, הירונימוס בוולגטה וכל שאר המתרגמים זיהו שם זה עם הנעמית, אולי בגלל הטפשות המיוחסת לה במקורות הקלאסים18 או בשל יחוסו לבר-יוכני שביצתו נזכרת לגודל בגמרא.19 מאחר ואינה מרננת ולא יכולה לעוף כלל, יש להניח כי הכוונה לעוף אחר המטיל ביציו על הקרקע: לעפרוני המזמר (כדעת דור) או לסיקסק הקורא במעופו, להרחיק את הקרב אל גומת ביציו (מאחר ורינה, ניתן לפרש גם: שמחה). הדברים השפיעו אולם ביותר על דמות הנעמית בעיני המלומדים כי נכללו ב-Physiologus, ספר חיות בעל לקח נוצרי שנכתב יוונית באלכסנדריה בסביבות המאה הרביעית והיה בסיס לכתבים דומים רבים בימי הביניים. מיוחס לה שם הכינוי asida, תעתיק המילה "חסידה" המופיעה בקטע, יחד עם פסוק נוסף שאינו קשור אליה מכל וכל: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ" (ירמיה ח 7) - אולי בעקבות השבעים שתעתקו מילה זו ליוונית כמו שהיא אצל ירמיה, בעוד בשאר המקומות תרגמו כל פעם בצורה שונה: שקנאי, דוכיפת או אנפה (השערה זו הצריכה בירור נוסף עונה אולי על תמיהת מלומדים רבים שהתלבטו ביחוס שם זה לנעמית: Albertus Magnus 1648 n.497, Laufer 10-12). כך ה-Physiologus לפי שני כתבי יד לטינים מן המאה ה-13 (MS Bodley 764 שבאוקספורד ו-Aberdeen University Library MS 24):

איור כתב היד באוניברסיטת אברדין
"יש חיה הנקראת חסידה
(stratocameleon ,(asida ביוונית, ששמה האמיתי הוא נעמית (strucio). יש לה נוצות, אך אינה עפה. רגליה דומות לרגלי גמל. משבאה עיתה להטיל את ביציה, נושאת היא עיניה לרקיע לראות אם הכוכבים הנקראים פְּלֵיָאדוֹת הופיעו: לא תטיל ביציה עד עלות כוכבים אלו. כאשר בסביבות חודש יוני נראים לה הכוכבים, היא חופרת בקרקע, מטילה את הביצים ומכסה אותן בחול. בקומה מן המקום הן מיד נשכחות ממנה, ושוב לא תשוב אליהן לעולם. נראה כי מזג האוויר הנוח מבטיח ששרב הקיץ יחמם את החול וידגור את הגוזלים.
     אם יודעת הנעמית כה מועדיה ושוכחת ולדותיה, בהניחה ענינים של חומר ללכת בדרכי השמים, עד כמה צריך אתה, אדם, לפנות אל אוצר הקריאה השמימית: כי על כן נעשה האלוהים אדם, בכדי שיחטפך מכוחות האופל ויושיבך עם נסיכי עמו בממלכת תפארתו."

     הפליאדות בנות אטלס, כוכבי הכּימה שבמזל שור (לפי תרגום השבעים והוולגטה לאיוב20), עולות באביב ושוקעות בסתיו ושמשו על-כן סימן בספרות יוון לעונות השנה.21 שמה הלטיני של הנעמית, Struthio Camelus, עוף גמל, בא מן השם היווני הנזכר כאן והוא מקורם של שמותיה באנגלית ובצרפתית (Laufer 21,30; The American Heritage Dictionary); ובאמת תאר אריסטו במאה הרביעית לפנה"ס את הנעמית כהכלאה בין עוף והולך על ארבע (On the Parts of Animals IV.13):

"בכמה דברים היא דומה לציפור, באחרים להולך על ארבע. שלא כהולך על ארבע יש לה נוצות, ובשונה מציפור אין היא יכולה להתרומם ונוצותיה דומות לשיער וחסרות ערך למעוף. כהולך על ארבע יש לה ריסים עליונים - שעירים במיוחד משום שראשה וצוארה העליון קרחים - וכציפור, היא מנוצה בחלקיה האחרים. כמו ציפור היא מהלכת על שתים, אך כהולך על ארבע יש לה פרסות שסועות: פרסות ולא בהונות. סיבת הדבר בגודלה, כהולך על ארבע ולא כציפור. כי כשיטה צריכה ציפור להיות קטנה, משום שקשה לגוף גדול להתרומם מן האדמה."

     באיורים של כתבי היד מצוירת אמנם הנעמית כבעלת פרסות, אף כי לא היא ולא הגמל מפריסי פרסה: אצל הנעמית, כאצל העגור ועופות אחרים המצטינים בריצה, נעלמה האצבע הנוטה אחורנית (האצבע היתרה); ואילו הגמל, כלמה האמריקאית, הוא בעל כריות: רגלו שסועה אך פרסותיו מנוונות.22 בשל צורתה המשונה, מצא התלמוד הירושלמי לנכון לפסוק כי הנעמית עוף היא, כשם שהנחש הוא חיה.10

טעם התבשיל
     מין היענים שחי במדבריות המזרח התיכון נעלם במאה שעברה מן העולם, עם התפשטותו באזור של הנשק החם. במאה החמישית מאידך, מעיד התלמוד הבבלי כי לא היו חזון נפרץ כלל - בניגוד לפילים למשל (שבת קכח ע"א וראה גם בראשית רבה: לא יד, ילקוט שמעוני: תורה פרשת נח רמז נה):

"תנו רבנן: מטלטלין את החצב (בשבת) מפני שהוא מאכל לצביים, ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות. אמר ליה רבי נתן: אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין! ורבן שמעון בן גמליאל: נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי."

     כציפורים אחרות בולע היען אבנים לטחינת המזון בקיבתו, ובמאה השלישית סבר אאליאן כי בליעת אבנים אלו טובה לעיכול אצל אדם.23 לאו אפריקנוס במאה ה-16 כתב: "היען, יצור שוטה ומטופש, ניזון בכל דבר שימצא - אפילו קשה ובלתי-מתעכל כברזל" (Browne n.5). אפיזודה מן התלמוד אמנם מראה כי אין עוף זה יודע גבול לגרגרנותו הנוראה (ירושלמי: מועד קטן יז ע"ב ונוסח דרמטי מעט פחות בתלמוד הבבלי24):

"רבי בא ורבי חונא בר חייה הוון יתיבין. אתת נעמיתה וחטפת תפילוי דר' חונא בר חייה. צדה רבי בא וחנקה. אמר לו רבי חונא בר חייה: עוד מעט והיינו באין לידי שריפת תורה!"

     אמנם על אף כשלון נסיונותיו של אלברטוס מגנוס להלעיט יענים בברזל25 נותרה תאוותם לו אמונה מקובלת עוד בימי הרנסנס, ובמאה ה-17 הקדיש לה סר תומאס בראון פרק בספרו "טעויות נפוצות", Pseudodoxia Epidemica. בכל מקרה נמצא כי שברי זכוכית מגדישים את הסאה: בכרך 6 של Loudon's Magazine of Natural History, כתב עת מן המאה ה-19, מתואר מות יען שבלעם (Browne n.8). שני תפריטים אחרים מונים המקורות העברים להשבעת העוף המוזר: התלמוד הירושלמי מציע את כושר עיכולו המופלא ככלי לזיקוק זהב26 ולפי ילקוט שמעוני, נתן שמואל את אגג מלך עמלק מאכל ליענים, חלקים חלקים.27
     לאחר תיאור מאכלו של היען כותב לאו אפריקנוס על היען כמאכל, ומאשר את הדעה הרווחת כי בשרו אינו מן המשובחים דוקא. עם זאת לא נפקד מקומו ממשתאות ההוללות של הקיסר הליוגבלוס, אשר לדברי למפרידיוס "היה מגיש לעתים במשתה יענים, באמרו שהיהודים נצטוו לאכלם... לסעודה אחת עם שולחנות מרובים הביא את ראשיהם של שש-מאות יענים כדי שיאכלו את מוחם." (Aelius Lampridius xxviii,xxx). ספר בישול רומאי מן המאה הרביעית החתום בשם קליוס אפיקיוס - שמו של גרגרן ידוע מימי אוגוסטוס - מביא אף מתכון ליען מבושל (Caelius Apicius VI.1):

"[טול] פלפל, נענע, כמון קלוי, זרעי כרפס, תמרים, דבש, חומץ, יין צימוקים, קדל ומעט שמן זית. ערבב את החומרים בסיר ובשל. עבה את הרוטב בעמילן. סדר את אברי היען המבושל על מגש וצוק עליהם את הרוטב. בזוק פלפל למעלה. אם, מאידך, ברצונך לבשל [את היען] בתבלינים עצמם, הוסף כוסמת."

     על אף דברי הליוגבלוס אין היען וביציו, כאמור למעלה, כשרים, וכדי להסיר ספק מזהיר סופר מדרש תלפיות בן המאה ה-18, אליהו בן שלמה אברהם הכהן (ענף בעלי חיים צד ע"ב):

"האוכל מביציה ימות במגפה, לפי שהם בעלי חיים ארסיים."

מקורות מודפסים
Laufer, Berthold: Ostrich Egg-shell Cups of Mesopotamia and the Ostrich in Ancient and Modern Times (Chicago, 1926)
Aelian: On the characteristics of animals, tr. A. F. Scholfield (London, 1958-1959) lib.XIV ch.7
Albertus Magnus: On Animals, tr. Kenneth F. Kitchell & Irven Michael Resnick (Baltimore, 1999) pp. 1648-1649
MS Bodley 764: Bestiary, tr. Richard Barber (Woodbridge, 1993) pp.137-138
אנציקלופדיה החי והצומח של ארץ ישראל (תל-אביב, 1983-1990) ערך: יען
אנציקלופדיה מקראית (ירושלים, 1965-1982) ערכים: בת יענה, יען, כימה וכסיל, לילית, שדים, תנים
דור, מנחם: החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (תל-אביב, 1997) ערכים: אוח, גמל, חסידה, נעמית, עז, עפרוני מצוי, שעיר, תחמס, תן, מיתולוגיה, סימני הטהרה
הסיודוס: מעשים וימים, תרגם שלמה שפאן (ירושלים, 1956) שורות 619-623
תלמוד בבלי, תרגם עדין שטינזלץ (ירושלים, 1998-2001) ברכות סב ע"א, שבת קי ע"ב, מועד קטן כו ע"א

מקורות מקוונים
Aberdeen University Library MS 24: The Aberdeen Bestiary, fol. 41r-44r
Aelius Lampridius: The life of Elagabalus Antoninus, tr. David Magie (1924) ch.xxviii,xxx
Aristotle: On the Parts of Animals, tr. William Ogle, lib.IV ch.13
Browne, Thomas: Pseudodoxia Epidemica, lib.III ch.22
Bynum, David E.: The Daemon in the Wood (1978) ch. IV.3.10
Caelius Apicius: De Re Coquinaria, lib.IV ch.1
Pliny the elder: Natural History, tr. Philemon Holland (1601) lib.X ch.1
The American Heritage Dictionary of the English Language, 4th edition, s.v. ostrich
דור, מנחם: 'כנף רננים - עפרוני מצוי', בית מקרא קכ"ח (ירושלים, תשנ"ב)
שמש, אברהם אופיר: 'עדויות מקוטעות לשימוש בביצי יענים כמצג עיטורי-סמלי בבתי כנסת', שנה בשנה (ירושלים, תשס"ג) ויש לציין כי מנהג זה מוכר ביותר במסגדים ובכנסיות המזרח: ראה אצל Laufer וכן Newall, Venetia: An Egg at Easter, London 1971.

תרגומי המקרא ברשת
תרגום השבעים ליוונית: Septuagint
הוולגטה הלטינית: Vulgate
תרגום אונקלוס הארמי: Onqelos

קישורים אחרים
חלון לתעשית היענים העולמית: Ostrich Resources
חוות יענים בארץ: קיבוץ האון, קיבוץ גבת, מושב ניר בנים
פרסומות לחוות יענים מראשית המאה שעברה: Emergence of Advertising in America

חזרה לכניסה